Skip to content

אוהבת אותך

החיים שלך, בסך הכל, די טובים,
את לא באמת יכולה להתלונן.
אבל,
יש שם אבל,
זה לא מה שחשבת,
זה לא מה שרצית.
את לא סובלת,
אבל משהו בכל זאת חסר,
משהו לא פתור שמרגיש לא שלם.
עברת כבר הרבה, את לא ילדה,
היית בטיפולים, קראת ספרים,
את עושה יוגה, אולי רצה,
אולי גם עושה מדיטציה,
את אפילו משתתפת בסדנאות העצמה ומעגלי נשים
ועוקבת אחרי כל מיני משפיעניות שאומרות את הדברים הנכונים,
שגורמים לך להנהן בראשך בהסכמה…

אבל,
יש שם אבל,
זה לא נשאר לאורך זמן,
תמיד מופיע הענן הקטן מעל הראש,
אולי אצלך הוא בבטן, בחזה או בגרון.
התחושה הזאת, שאת קמה איתה בבוקר
והולכת לישון איתה בלילה,
שמונעת ממך, מכבידה עליך
ולא מאפשרת לך לחיות באמת את החיים במלואם.
ואם את כנה עם עצמך,
באמת,
את פשוט לא אוהבת את עצמך.
כלומר, ברור שאת אוהבת את עצמך…
אבל,
לא עד הסוף,
לא כמו שהיית רוצה שיאהבו אותך.

את עדיין לא אוהבת את עצמך ללא תנאי.
גם כשהג׳ינס לא נסגר עליך,
גם אם לא קיבלת את העבודה שרצית,
גם כשהוא מחליט לעזוב אותך,
גם כשאמא שלך שוב אומרת לך מה את עושה לא נכון,
גם כשהילד שלך בטנטרום על הרצפה וכולם מסתכלים עליך במבט של ״אותך לרווחה״,
גם כשחברה הכי טובה שלך מבריזה לך ברגע האחרון,
גם כשאת יושבת עם עצמך, שותה שייק ולא עושה כלום…
את אוהבת אותך בדיוק כפי שאת,
ככה ברגע הזה,
פשוט ככה מעצם היותך, אהובה.
את אוהבת אותך.
את לצידך.